דפים

יום שלישי, 29 ביוני 2010

ברק ויס כותב על דייויד מארי - חלק ראשון


ברק ויס, מנהל פורום הג'אז של פליטי נענע, נענה בשמחה לבקשתי לפרסם כאן את ארבעת חלקי הסקירה המקיפה והמצוינת שלו אודות David Murray. מארי המוכשר והמוחצן היה מאז ומתמיד דמות קונטרוורסאלית אשר צבר במשך השנים הן מעריצים והן מבקרים רבים. על דבר אחד אין ויכוח – הוא אחד האמנים המוקלטים ביותר בג'אז (מעל ל- 300 אלבומים) וזה כבר הרבה הרבה יותר מדי אפילו למעריציו השרופים.


עם זאת בין שלל הקלטותיו מהתקופות השונות מצויות פנינים לא מעטות והסקירה של ברק תנסה לעשות קצת סדר בים ההקלטות. אז מבלי הקדמות נוספות - הרי לפניכם החלק הראשון, ושוב – תודה רבה לברק.


חלק ראשון: שנות השבעים - מהקולג` לניו יורק


חלק ראשון ובו יסופר על שורשיו המוסיקליים של דייויד מארי, ועל המעבר שעשה בשנות השבעים מהקולג` בחוף המערבי ומה- Black Arts Movement לסצינת הלופטים האוונגרדיסטית של ניו יורק ולפסטיבלים באירופה.


איפיונים מרכזיים בתקופה הזו אצל דייויד מארי: מוסיקה אוונגרדית חסרת מעצורים עם דגש על הנגינה ואלתורים קולקטיביים. הרכבים קטנים ללא פסנתר והקלטות חד פעמיות בלייבלים קטנים ועצמאיים.


דייויד מארי גדל בבית נוצרי מאמין שהיה גם בית מוסיקלי. הוריו ניגנו על גיטרה ופסנתר בכנסייה. דייויד הצעיר שר גם הוא בכנסייה – גוספלים והמנונים דתיים, כמובן. הוא התחיל ללמוד לנגן על סקסופון אלט עוד בהיותו בבתי``ס יסודי. בגיל 13 כבר ניגן בהרכבים מקומיים של אר אנ בי ורוק. בתיכון הוא נחשף לראשונה לג`אז, וכששמע את סוני רולינס – הוא עבר לנגן בטנור.


מארי הלך ללמוד בקולג' פּומונה – קולג 'לאומנויות ממזרח ללוס אנג'לס. הימים היו ימי פעילות הפנתרים השחורים ותנועת ה .Black Power הזרוע האומנותית של תנועת הכח השחור כונתה ,Black Arts Movement ששמה לה למטרה התמקדות ב``אומנויות השחורות`` כמורשת התרבותית של השחורים בארה"ב. שני תתי ענפים מפורסמים של תנועת האומנות השחורה הם ה AACM בשיקגו וה BAG בניו אורלינס. את מארי לימדו בפּונומה החצוצרן בובי בראדפורד וסטנלי קראוץ.'


מקורותיו התרבותיים הללו של מארי – הגוספל והאר אנ' בי שספג מהבית, והג'אז האומנותי שבמרכזו השורשים האפריקאים שספג בקולג' - יהיו עמודי התווך של המוסיקה של דייויד מארי בהמשך דרכו. ההשפעות אלה לא יהיו בולטות מייד ויהפכו משמעותיות יותר ויותר עד לשיא התקופה השלישית בחייו המוסיקליים: 1988-1995.


בגיל 20 עבר מארי לניו יורק והשתלב במהירות בסצינת הלופטים ("סצינת הלופטים" היה הכינוי שדבק בתקופה מרתקת של ג`אז אוונגארדי ונסיוני, שובר מוסכמות ובוחן גבולות, שנוגן ע"י מוסיקאים צעירים שהתקבצו מכל רחבי ארה"ב לניו יורק של שנות ה-70. יחד הם ניגנו בלופטים שונים במנהטן, ובמיוחד בלופט של סם ריברס. המוסיקה של סצינת הלופטים שואבת מההישגים וההתקדמות של הג`אז החופשי של שנות ה-60, אך יוצרת דבר חדש ומעודכן יותר, השואב השראתו במידה רבה מהתנועות השחורות ומחבר בין מסורת ושורשים אפרו-אמריקאים, אלתור קולקטיבי לאוונגארד רענן ומרדני. כל זאת התרחש מחוץ לאור הזרקורים, כמעט ללא הקלטות בעת בה הפיוז,ן מלך בכיפת הג,אז ללא עוררין ).


המוסיקה של דייויד מארי בשנות ה-70, סצינת הלופטים, היא מוסיקה טיפוסית לתקופה הזו: מוסיקה רעננה, מרדנית, מחפשת אתגרים. דגש יתר על אלתורים קולקטיביים וחקירה אינטנסיבית של כלי הנגינה שלו כמכונה ליצירת סאונד, ופחות הכרה ובחינה לעומק את הסאונד הייחודי והעשיר של הטנור סקסופון. רוב הרכביו של מארי בתקופה זו הם ללא פסנתר או כלי הרמוני אחר. מארי ניגן בהרכבים קטנים, לרוב טריו או קוורטט – אך לעולם לא בהרכבים גדולים יותר מקווינטט.


במקרים רבים המתופף של מארי היה לא אחר ממורו ורבו סטנלי קראוץ', שמיהר להכריז עליו כ"תקווה השחורה הגדולה" וכגאון מוסיקלי. כיאה לצעיר מרדן העושה מוסיקה ללא כל מגבלות וללא כל התפשרות, האלבומים של מארי יצאו בלייבלים קטנים ועצמאיים, חלקם אירופאיים. מארי לא חתם חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. בתקופה הזו הקליט כסולן לפחות 18 אלבומים ב-11 לייבלים קטנים.


(הבהרה: כשאני מציין שמדובר בלייבלים אירופאים ו/או לייבלים אמריקאיים עצמאיים, המשמעות היא גם אומנותית - חופש אומנותי ליוצרים בהם, וגם מסחרית - הלייבלים הללו לא הופצו בצורה מסודרת בארה"ב ולכן שמו של מארי היה מוכר הרבה יותר באירופה מאשר בארה"ב וכמובן - הוא מכר הרבה פחות אלבומים משהיה יכול למכור בלייבלים אמריקאים גדולים וממוסדים).


בשנים הללו מארי חבר לשלושה סקסופוניסטים בוגרי ה BAG של ניו אורלינס – ג`וליוס המפיל, המייט בלואיט ואוליבר לייק. מארי הכיר את השלושה בסשנים הארוכים בלופט של סם ריברס, והחיבור היה מיידי. הארבעה – שכולם היו שותפי לאידאולוגיה של ה Black Arts Movement וראו עין בעין את תפיסת המוסיקה, הג`אז והחברהמיהרו לשתף פעולה. בשנת 1976 הם הקימו הרכב שהיה מהפכני באותה העת – ארבעה סקסופונים, וקראו לעצמם (אחרי שנאלצו לוותר על שמם המקורי New York Saxophone Quartet ) בשם World Saxophone Quartet .


ה- WSQ הקליטו בשנות ה-70 חמישה אלבומים ב-5 לייבלים עצמאיים שונים, רובם אירופאיים. המוסיקה שלהם התבססה על לחנים ובמיוחד על העיבודים של ג`וליוס המפּיל.


לסיכום: שנות ה-70 היו שנות הנגינה המרדנית וחסרת המעצורים של דייויד מארי. שנות בחינת גבולות המוסיקה. בשנים הללו מארי ניגן ג`אז חופשי שלא ניכרו בו במיוחד שורשיו המוסיקליים שהביא מהבית והאסתטיקה האפריקאית התבטאה בצורה מרומזת. ההרכבים היו לרוב חסרי כלי הרמוני לחופשיות יתרה. מארי הקליט בלייבלים עצאיים וקטנים, בלא לחתום חוזים לטווח ארוך עם אף לייבל. הדגש בשנים הללו היה על הנגינה ולא על עיבודים.




המלצות להאזנה מתקופה זו:


Flowers for Albert, India Navigation, 1976

Last of the Hipman, Red (also DIW), 1978

(עם ג`וני ``מביזו`` דיאני - עוד עליו ועל השפעתו בפרק השלישי)

3D Family, Hat Hut, 1978
כל האלבומים הוקלטו בהופעות חיות



אלבומי WSQ מומלצים מאותה התקופה:

Point of no return, Moers Music, 1977
Steppin` With, Black Saint, 1978


קישור לדיסקוגרפיה 1975-1979


לחץ כאן לחלקה השני של הסקירה

אין תגובות:

LinkWithin

Blog Widget by LinkWithin